הסדרי שהות

מהם הסדרי שהות ולמה הם חשובים?

הסדרי שהות (שבעבר כונו "הסדרי ראייה") הם הסכמות או קביעות המסדירות את זמני השהות הקבועים והסדירים של ילדים עם כל אחד מהוריהם לאחר פרידה​. מטרתם המרכזית היא להבטיח שלילדים יהיה קשר יציב ומתמשך עם שני ההורים, גם לאחר שההורים אינם חיים יחד.

בעבר היה מקובל לדבר על "הסדרי ראייה", אך כיום מושג זה הוחלף ב"זמני שהות" – שינוי שנועד לתקן את הקונוטציה השלילית של "ביקורים" ולהדגיש שהילדים מבלים זמן בעל משמעות עם שני ההורים. למעשה, המונח הישן "הסדרי ראייה" עורר תחושה לא נעימה כאילו אחד ההורים רק "רואה" את ילדיו מדי פעם, ויצר רושם שלילדים יש הורה אחד עיקרי וההורה השני הוא רק אורח בחייהם. המונח "זמני שהות" נתפס חיובי ומתאים יותר למציאות המשפחתית​.

להסדרי שהות תפקיד חיוני ברווחת הילדים: הם מספקים שגרה ברורה ובטוחה לילד בתקופה מבלבלת, ומאפשרים לו לשמור על מערכת יחסים קרובה עם שני הוריו. למשל, במצב שבו אחד ההורים מוגדר כמשמורן עיקרי (כפי שקורה לעיתים כאשר הילדים צעירים מאוד, בהתאם לחזקת הגיל הרך), הסדרי שהות קבועים נותנים להורה השני אפשרות לקשר רציף ומשמעותי עם ילדיו למרות שהילדים גרים רוב הזמן עם ההורה האחר​. ההסדרים מתייחסים הן לימים רגילים בשבוע והן לחלוקת חופשות, חגים וסופי שבוע – והם נקבעים בהתאם לגילאי הילדים ולצרכים המשפחתיים המיוחדים של כל מקרה.

כיצד נקבעים הסדרי השהות?

את הסדרי השהות ניתן לקבוע בהסכמה בין ההורים או, בהיעדר הסכמה, באמצעות פנייה לבית המשפט. הדרך המועדפת היא תמיד בהסכמה: ההורים יכולים לשבת יחד (לעיתים בסיוע אנשי מקצוע כמו מגשר משפחתי או עורכי דין) ולהגיע להסכם המסדיר את המשמורת וזמני השהות של הילדים. הסכם גירושין בין בני זוג כולל בדרך כלל סעיפים על משמורת הילדים וחלוקת זמני השהות שלהם. הסכם כזה חייב לקבל אישור של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני כדי לקבל תוקף חוקי מחייב. מרגע שההסכם מאושר, הוא מקבל תוקף של פסק דין.

אם ההורים לא מצליחים להגיע להסכמה, כל אחד מהם רשאי לפנות לערכאה השיפוטית המתאימה ולהגיש תביעה בנושא ההסדרים לילדים​.

חשוב לדעת שבישראל כיום החוק מחייב לפתוח תחילה בקשה ליישוב סכסוך לפני הגשת תביעה בענייני משמורת או הסדרי שהות​. שלב זה נועד לעודד הידברות וגישור בין ההורים, בעזרת יחידת הסיוע שליד בית המשפט, ורק אם ההליך הזה לא מוביל להסכמה – ממשיכים להתדיינות משפטית.

במקרה שבית המשפט או בית הדין צריך להכריע, נהוג שהוא ייעזר בפקידת סעד (עו"ס לסדרי דין) מטעם שירותי הרווחה. פקידת הסעד (שהיא עובדת סוציאלית שמונתה לכך) תפגוש את ההורים והילדים, תבחן את המצב המשפחתי והצרכים של הקטינים, ובסופו של תהליך תגיש לבית המשפט או בית הדין תסקיר – דו"ח מקצועי הכולל המלצות לגבי המשמורת וחלוקת זמני השהות​.

תסקיר זה מהווה כלי משמעותי עבור השופט או הדיין להכרעה בתיק. אמנם בית המשפט לא מחויב לקבל את המלצות פקידת הסעד במלואן, אך בפועל ברוב המקרים ההמלצות מאומצות אלא אם קיימות סיבות כבדות משקל לסטייה מהן​.
תפקידו של פקיד הסעד הוא לשמש כ"זרוע מקצועית" של בית המשפט – הוא אוסף מידע רלוונטי על הילדים וההורים ומניח תמונה עובדתית והמלצה מקצועית בפני השופט​. 

חשוב להדגיש: בכל מקרה ההחלטה הסופית תתקבל לפי עקרון טובת הילד. שיקול זה עומד מעל לרצון או לזכות של כל אחד מההורים. במקרים רבים יילקח גם בחשבון רצון הילדים (בעיקר כשמדובר בילדים גדולים יותר), ככל שהוא עולה בקנה אחד עם טובתם​.

מגמות עדכניות בפסיקה: שוויון, אחריות הורית משותפת וחלוקה שוויונית

בשנים האחרונות חלו שינויים משמעותיים בהתייחסות בתי המשפט וסביבת החוק לנושא המשמורת והסדרי השהות, במגמה של הגברת השוויון המגדרי וראיית שני ההורים כבעלי אחריות שווה כלפי ילדיהם.
באופן מסורתי, אמהות היו לרוב ההורה המשמורן, במיוחד כשמדובר בילדים קטנים, ואילו אבות זכו ל"הסדרי ראייה" מצומצמים יחסית. הדבר קיבל עיגון משפטי בעיקר דרך חזקת הגיל הרך, הקובעת שילדים עד גיל 6 יהיו בדרך כלל במשמורת האם, אלא אם ישנן סיבות מיוחדות לקבוע אחרת​. חזקת הגיל הרך עדיין קיימת בחוק הישראלי, אך היא נמצאת בדיון ציבורי מתמשך, ורבות נשמעות קריאות לבטלה או לצמצמה, מתוך הבנה שהיא כבר אינה משקפת בהכרח את המציאות המודרנית שבה גם אבות מסוגלים ורוצים לשמש הורים עיקריים.

בפועל, בבתי המשפט כיום שמים דגש על טובת הילד האינדיבידואלית יותר מאשר על כלל אצבע גורף לפי גיל, ובגילאים מעל 6 העיקרון המנחה הוא טובת הקטין ללא העדפה אוטומטית לאם.

מגמה מרכזית נוספת היא המעבר מדיבור על "משמורת" לדיבור על אחריות הורית משותפת. בתי המשפט לענייני משפחה בשנים האחרונות משתדלים שלא להשתמש במונח "משמורת" כלל, אלא לראות בשני ההורים אחראים במידה שווה, ולדון רק באופן חלוקת הזמנים והאחריות ביניהם​.
למעשה, נכון להיום בבתי המשפט למשפחה כבר לא מגישים תביעות ל"משמורת" במובן של תואר הבעלות על הילד – שכן מובן ששני ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדם – אלא מתמקדים בקביעת התוכנית ההורית (חלוקת זמני השהות והסמכויות). שינוי טרמינולוגי זה נתמך בפסק דין מנחה של כב’ השופט שאול שוחט מבית המשפט המחוזי תל אביב (מאי 2021), שקבע שאין טעם במאבק על התואר "משמורן" ושיש להתמקד ישירות בהסדרי האחריות והשהות​. שינוי זה, המבוסס גם על המלצות ועדת שניט (ועדה ציבורית שבחנה את נושא המשמורת בראי זמננו), מסמל את סוף "המלחמה על ההגדרה" – הורים פחות מתבקשים להתנצח על עצם ההגדרה מי מהם הוא המשמורן, אלא להבין ששניהם ממשיכים להיות הורים במלוא מובן המילה, והדיון הוא רק באופן חלוקת הזמן והאחריות ביניהם​.

חשוב לציין שהמעבר למינוח "אחריות הורית" לא משנה את חלוקת הזמנים בפועל או את נושא המזונות, אלא נועד להפחית את העימות סביב התווית בלבד​.

עוד מגמה בולטת היא חתירה לחלוקה מאוזנת יותר בזמני השהות. יותר ויותר פסקי דין והסכמי גירושין מיישמים משמורת משותפת הלכה למעשה, כלומר חלוקת זמן רחבה באופן יחסי ואף שווה בין ההורים. עדות לכך היא שכבר לפני שינוי המינוח הרשמי, ברוב הפסיקות של בתי המשפט נקבעו לילדים זמני שהיה נרחבים או כמעט זהים עם כל אחד מההורים, כאשר התנאים המשפחתיים אפשרו זאת​.
כיום, מצב שבו ילדים מבלים, למשל, חצי שבוע אצל האב וחצי שבוע אצל האם הפך לנפוץ הרבה יותר מאשר בעבר. גישה זו משקפת את ההבנה שחלוקה שוויונית מעודדת את שני ההורים להיות מעורבים ופעילים בחיי הילדים, וככל שההורים משתפים פעולה, היא משרתת היטב את טובת הילדים.

כמובן, לא בכל מקרה חלוקה שווה היא האפשרות הטובה ביותר – הכול תלוי בנסיבות: מרחק בין בתי ההורים, היכולת של כל הורה לפנות זמן, רצון הילד, גיל הילד, ועוד. אך העיקרון המנחה הוא שאין עוד "הורה מבקר" מול "הורה מגדל", אלא שניהם מגדלים את הילד, גם אם בחלקי זמן שונים.

בשורה התחתונה, רוח התקופה היא של אחריות הורית משותפת ושיתוף פעולה. גם מערכת המשפט, גם שירותי הרווחה וגם ארגוני ההורים מעודדים את ההורים להגיע להסכמות שמכבדות את הקשר של הילדים עם שני ההורים. בתי המשפט רואים בצורה חיובית מאוד הורים שמסוגלים לשים את טובת ילדיהם בראש, גם במחיר של ויתורים אישיים, ולהסכים על מתווה גמיש והוגן של זמני שהות.

מצבים מיוחדים ובעייתיים: סרבנות קשר וניכור הורי

למרבה הצער, ישנם מקרים שבהם למרות קביעת הסדרי שהות, הדברים אינם מתנהלים חלק: ילד עלול לסרב לפגוש את אחד ההורים או להתנגד לקיום המפגשים. תופעה זו מכונה "סרבנות קשר" כאשר הילד, מכל סיבה שהיא, לא משתף פעולה עם ההסדרים ואינו רוצה להיות עם אותו הורה. סרבנות קשר יכולה לנבוע ממגוון גורמים – לעיתים זהו ניכור הורי, כלומר מצב שבו אחד ההורים הסית את הילד כנגד ההורה השני וגרם להתרחקות בלתי מוצדקת, ולעיתים סירוב הקשר נובע מטראומה או מחשש של הילד עקב אירועים קשים (למשל, אם היה עבר של אלימות כלפי הילד או הזנחה מצד ההורה). חשוב להבחין בין המקרים: ניכור הורי מוגדר כמצב פסיכולוגי בו ילד דוחה את אחד מהוריו ללא הצדקה אובייקטיבית, והתנגדותו היא תוצר של הסתה או עידוד מצד ההורה האחר המועדף עליו​. כלומר, הילד למעשה נמצא בקונפליקט נאמנויות, ומאמץ דעות שליליות כלפי ההורה ה"מנוכר" שאינן נובעות מהתנהגות אותו הורה אלא מלחץ מההורה השני.
לא כל מקרה של נתק בין ילד להורה הוא ניכור הורי – אם הילד מסרב לקשר עקב סיבה מוצדקת (לדוגמה, חשש מבוסס עקב אלימות או התעללות בעבר), הטיפול במקרה יהיה שונה והתמקדות תהיה בהגנה על הילד וטיפול בטראומה.

כאשר עולה חשש לניכור הורי או שסירוב הקשר אינו מוצדק עניינית, מערכת המשפט מתייחסת לכך בחומרה ורואה בכך פגיעה בטובת הילד שזקוק לקשר עם שני הוריו. ישנם מספר צעדים וכלים שבהם נוקטים כדי להתמודד עם מצב כזה:

• אכיפה והדרכה במסגרת ההסדר הקיים

• התערבות שיפוטית וסנקציות

• מרכזי קשר ופיקוח

לסיכום, סרבנות קשר וניכור הורי הם מצבים מורכבים וכואבים, אך המערכת מספקת כלים להתמודד עמם. מומלץ להורים שחווים קשיים כאלה לפנות לייעוץ מקצועי בהקדם האפשרי (עובדת סוציאלית, פסיכולוג ילדים, או יחידת הסיוע שליד בית המשפט), ולא להמתין שהמצב יחמיר.

בתי המשפט מתערבים מהר יותר מבעבר בנושאים אלה – למעשה קיים "נוהל נשיאת בית המשפט העליון" שמאפשר לקיים דיון דחוף תוך 14 יום בבקשות להבטחת קשר הורה-ילד כאשר מתעורר חשש לניתוק קשר​. כלומר, המערכת מכירה בצורך הדחוף לפתור משברים כאלה לטובת הילד.
הגישה הכללית בטיפול בניכור היא לשים את הילד במרכז, לנסות להפחית את המצוקה הנפשית שלו ולמנוע ממנו את הקונפליקט הנורא של קריעתו בין שני הוריו​.

טיפים להורים: כך תסייעו לילדים ותעודדו תקשורת בריאה

מעבר של גירושין הוא אירוע משמעותי ומטלטל לילדים, אך הדרך שבה ההורים יתנהלו יכולה לעשות הבדל עצום בחוויית הילדים.

הנה כמה טיפים פרקטיים שיעזרו להורים להפחית את הפגיעה בילדים ולבנות תקשורת בונה לאורך התהליך ולאחריו:

• הסבירו לילדים את המצב בכנות ובשפתם: כאשר מגיע הרגע לספר לילדים על הפרידה, תכננו את השיחה מראש, עדיף ששני ההורים יחד יישבו עם הילדים לשיחה רגועה ללא הפרעות. חשוב להבהיר לילדים שגירושי ההורים אינם באשמתם בשום צורה​. הדגישו ששניכם תמשיכו לאהוב אותם אותו דבר ותמיד תהיו ההורים שלהם. גם אם הילדים שואלים שאלות קשות ("למה אתם נפרדים?"), אפשר לענות בקצרה ובאופן מותאם לגילם בלי לפרט סכסוכים זוגיים. מומלץ להכין מבעוד מועד תשובות לשאלות נפוצות ("איפה אני אגור?", "האם אצטרך להחליף בית ספר?", "האם נראה את סבא וסבתא?"). נסו לצייר עבורם תמונה של העתיד הקרוב. מידע קונקרטי מרגיע ילדים, כי הדבר הראשון שעובר להם בראש הוא "מה יהיה איתי?"

• שמרו על שגרת חיים יציבה עד כמה שניתן: שינויים גדולים בחיי הילדים (מעבר דירה, שינוי בית ספר) עדיף לתזמן בזהירות. אם ניתן, אל תשנו בפתאומיות את כל עולמם של הילדים. למשל, אם אחד ההורים עוזב את הבית, רצוי שהמעבר יתרחש בסוף שבוע או בחופשה ולא באמצע שבוע לימודים עמוס. המשיכו לשלוח את הילדים לאותם חוגים, אפשרו להם להיפגש עם חברים כרגיל, ושמרו על שעות שינה וגבולות כפי שהיה לפני הפרידה. העקביות יוצרת אצל הילדים תחושת ביטחון. כמובן, לא כל דבר ניתן להשאיר אותו הדבר, אבל לשגרה יש כוח מרגיע. אם הילדים יצטרכו לעבור דירה או בית ספר כתוצאה מהגירושין, הכינו אותם לכך מראש, בקרו איתם במקום החדש לפני המעבר, ותנו להם להביע רגשות לגבי השינוי.

• הימנעו מעימותים וריבים מול הילדים: אחד הגורמים המזיקים ביותר לילדים הוא להיות עדים לקונפליקט מתמשך בין ההורים. השתדלו לקיים שיחות קשות הרחק מעיני הילדים​. לעולם אל תתווכחו או תצעקו אחד על השני בפני הילדים, ובוודאי שלא תגיעו לאלימות. אל תדברו סרה אחד בשני ליד הילדים – כמה שזה מפתה "לשחרר קיטור", זה פוגע ישירות בילד ששומע דברים קשים על אדם שהוא אוהב. ילד שומע "אמא שלך כזו וכזו" – עבורו זה כמעט כמו עלבון כלפיו. שמרו את הטענות ההדדיות לשיחות פרטיות בין מבוגרים או לדיונים מקצועיים. גם אם הצד השני מתנהג בכעס, היו אתם המבוגר האחראי בסיטואציה: הפסיקו שיחה ברגע שהיא מדרדרת וציינו שתחזרו לדון בכך מאוחר יותר כשיירגעו הרוחות.

• תנו לילדים לאהוב בחופשיות את שני ההורים: עוד מסר מכאיב שילדים גרושים לעיתים מקבלים הוא שעליהם "לבחור צד" או להסתיר את אהבתם להורה אחד כדי לרצות את השני. השתדלו לעולם לא להציב את הילד במצב כזה. עודדו את ילדכם לשמור על קשר טוב עם ההורה השני, ושדרו לו שאתם שמחים כשהוא מבלה זמן איכות עם ההורה האחר. אל תשאלו שאלות פולשניות אחרי שהוא חוזר מבית ההורה השני ("מה אבא אמר עליי? מי הייתה שם?") – זה גורם לילד להרגיש כמו "מרגל" ויוצר אצלו קונפליקט נאמנות. תנו לו לספר ביוזמתו, ובתגובה הסתפקו באמירות חיוביות ניטרליות כמו "יופי, אני שמחה שנהנית עם אבא". זכרו שהילד אוהב את שני הוריו, וזכאי לכך ללא תנאי. בכך שתכבדו את הקשר של הילד עם ההורה השני, אתם בעצם מחזקים את תחושת הביטחון שלו (שהרי הוא חלק משניכם, וכשאתם מכבדים זה את זה – הוא מרגיש שמכבדים גם אותו).

• אל תערבו את הילדים בסכסוך ההורי: ילדים אינם שליחים, מגשרים או יועצים זוגיים. הימנעו מלהשתמש בילד כדי "למסור מסרים" להורה השני, ובוודאי מלשתף אותו בפרטי סכסוכי המשמורת או הכספים. תקשרו ישירות ביניכם כהורים, בלי לשים את הילד באמצע​. כמו כן, אל תשתמשו בילד כקלף מיקוח. זכרו: האחריות לפתרון בעיות היא עליכם, המבוגרים, ולא על הילדים.

• עודדו תקשורת פתוחה עם הילדים לגבי רגשותיהם: ילדים שונים מגיבים אחרת לגירושין – חלקם עשויים להפגין עצב, כעס, פחד או אפילו הקלה. חשוב לתת לגיטימציה לכל רגש של הילד. אמרו להם שזה בסדר להיות עצובים, ושגם אתם עצובים שהמשפחה משתנה, אבל תעברו את זה יחד. שאלו אותם מדי פעם איך הם מרגישים עם הסידור החדש, אם יש משהו שמפריע להם. אפשרו להם לבטא גם ביקורת ("אני לא אוהב שאני צריכה לעבור כל פעם בית") בלי להיכנס למגננה. חפשו סימנים לשינויים בהתנהגות – נסיגה בלימודים, בעיות שינה, התפרצויות – וגשו אל הילד ברגישות: "שמים לב שאת קצת עצבנית לאחרונה, רוצה לספר לי מה מציק לך?". אם יש צורך, אל תהססו לפנות לעזרה מקצועית – יועצת בית הספר, פסיכולוג ילדים או קבוצת תמיכה. לפעמים שיחה עם גורם שלישי מאפשרת לילד לשתף בחופשיות בלי לחשוש שיעציב את ההורים.

• שמרו על מסר אחיד וכללים דומים בשני הבתים: נסו לתאם ציפיות ביניכם כהורים לגבי עניינים עקרוניים בחיי הילדים – זמני שינה, גבולות מותר ואסור, שעות מסך, וכדומה. אין הכוונה שתנהלו את הבית אותו דבר (לכל הורה סגנון שונה וזה טבעי), אך לפחות בנושאים מהותיים תהיו בקו אחיד. כך הילד לא ירגיש שהוא חי בשתי מציאויות סותרות לחלוטין. למשל, אם אצל אמא יש שעת שינה מוקפדת ואצל אבא אין חוקים בכלל – זה יבלבל את הילד. דברו ביניכם והגיעו להבנות. כשילד רואה שהוריו, למרות הגירושין, מתואמים בנושאים החשובים, זה גורם לו לתחושת יציבות ומונע ניסיונות "לשחק" על הפערים ביניכם.

• טפחו תקשורת בונה ביניכם כהורים גרושים: אתם כבר לא בני זוג, אבל תמיד תישארו הורים משותפים. נסו לראות את הקשר החדש ביניכם כמעין "שותפות עסקית" שהנכס שלה הוא הילדים. תקשרו באופן ענייני ומכבד, התמקדו בהווה ובעתיד ולא בעבר. אם הרגשות עוד סוערים, אפשר לקיים תקשורת בכתב (למשל, במייל או בהודעות) כדי להפחית חיכוך – אך זכרו שגם טקסטים יכולים להתפרש באופן עוין, אז כתבו בנימוס. כאשר עולה אי-הבנה, נסו לפתור אותה בשיחה או במפגש קצר ללא נוכחות הילד. אם קשה לכם לדבר ישירות בלי לריב, שקלו להיעזר בצד שלישי ניטרלי – למשל, לפנות יחד לפגישת ייעוץ אצל עובדת סוציאלית או מתאם הורי שיעזור לגשר ביניכם בנושאים השנויים במחלוקת.

• התייחסו בכבוד לבני/בנות זוג חדשים של ההורה השני: לאחר הפרידה, ייתכן שכל אחד מההורים יכיר בני זוג חדשים בעתיד. זה עלול להיות רגיש עבורכם וגם עבור הילדים. חשוב לא להסית את הילדים נגד בן/בת הזוג החדשים ולא לשדר להם מסר שהם "רעים" או איום. אם לילד יהיו קשרים חיוביים עם אנשים נוספים שאכפת להם ממנו – זה רק יכול להועיל לו. 

לסיכום, תהליך של קביעת הסדרי שהות וגירושין בכלל הוא אתגר גדול, אך אפשר לצלוח אותו באופן שפגיעתו בילדים מינימלית. 

בסופו של דבר, הורות אינה מסתיימת בגירושין – היא רק משנה צורה. הסדרי שהות טובים וגישה הורית בוגרת יאפשרו לילדים לדעת שיש להם שני הורים שאמנם חיים בנפרד, אבל עדיין מאוחדים בדאגה ובאהבה אליהם. זה היסוד לתחושת יציבות וביטחון של הילדים, ושיתוף הפעולה הזה הוא המפתח למשפחה בריאה ומתפקדת, גם בשני בתים נפרדים.