חטיפת ילדים

סטטיסטיקה של חטיפת ילדים על ידי ההורה

לפי משרד העבודה, בישראל יש כ-40 מקרים בשנה של חטיפת ילדים. בארצות הברית מדובר בכ-200 אלף מקרים בשנה.

יש להפריד בין חטיפת ילדים על ידי ההורה, כחלק מסכסוך גירושין, ובין חטיפות ילדים על ידי גורמים זרים למטרות כגון סחר בילדים ועוד.

אמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בין-לאומית של ילדים (1980)

אמנת האג היא אמנה בין-לאומית שנועדה להתמודד עם תופעת חטיפות ילדים בידי אחד ההורים. האמנה נחתמה בהאג בשנת 1980, ועוסקת בקביעת סמכות השיפוט בענייני משמורת על ילדים שנלקחו למדינה אחרת ללא רשות.

לפי אמנה זו, קביעת המשמורת צריכה להיעשות במדינת מגוריו הרגיל של הילד, והיא אוסרת על הורה להעביר ילד למדינה אחרת ללא הסכמת ההורה השני או האפוטרופוס החוקי. אם ילד הורחק שלא כדין למדינה אחרת, ניתן להגיש בקשה להחזרתו והמדינות שחתומות על האמנה מתחייבות לדאוג להחזרת הילד לארץ מוצאו בהקדם, כדי שבית המשפט שם יכריע במשמורת באופן מסודר.

רוב מקרי החטיפה הבינלאומיים מתרחשים על רקע סכסוכי גירושין או משמורת, והאמנה באה למנוע מצב שבו אחד ההורים מנסה לזכות ביתרון על-ידי העברת הילד למדינה אחרת בניגוד לחוק.

ישראל הצטרפה לאמנת האג בשנת 1991 באמצעות חקיקת חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א–1991. חוק זה מטמיע את הוראות האמנה בדין הישראלי וקובע שהן גוברות על כל דין אחר. במסגרת חוק זה מונה היועץ המשפטי לממשלה בתור ה"רשות המרכזית" המופקדת על ביצוע האמנה בישראל.

למעשה, הטיפול במקרי חטיפה של ילד מתבצע דרך המחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה, שהיא הזרוע המרכזית המתאמת בענייני חטיפות ילדים בין-לאומיות. בנוסף, בישראל פועל שירות ייעודי של משרד הרווחה המסייע במקרים אלה, ומעמיד עובדים סוציאליים ללוות את הילד בתהליך ולהקל על חזרתו לסביבתו, במידת הצורך.

עקרונות מרכזיים ומטרות האמנה

אמנת האג לחטיפת ילדים נועדה בראש ובראשונה להגן על ילדים מפני הנזק הנגרם מחטיפה בינלאומית, ולהרתיע הורים מלנקוט פעולה חד-צדדית של העברת ילד לחו"ל בניגוד להסכמה. האמנה קובעת שני יעדים עיקריים:

• החזרה מיידית של ילדים שנחטפו שלא כדין למדינת מגוריהם הרגילה.
• הבטחה שכיבוד זכויות המשמורת והביקור יישמר באופן אפקטיבי בין המדינות החתומות.

משמעות הדבר היא שהאמנה יוצרת "מסלול מהיר" משפטי להשבת המצב לקדמותו: אם ילד נחטף למדינה אחרת, על הרשויות באותה מדינה לפעול בבהילות כדי להשיבו, ולאפשר לבתי המשפט במדינת המוצא להכריע לגופו של עניין בסוגיות משמורת והסדרי ראייה.

עקרון מרכזי הוא שאין בהליך לפי אמנת האג הכרעה מי ההורה ה"עדיף" למשמורת; ההליך אינו דיון רגיל בטובת הקטין לצורך קביעת משמורת, אלא הליך דיוני שנועד להשיב את הילד לסביבתו המוכרת. מטרת האמנה היא להחזיר את הילד מהר ככל האפשר למדינה שבה חי טרם החטיפה, ובכך למנוע יתרון לצד שחטף את הילד ולצמצם את הפגיעה ביציבות חייו של הקטין.

בהתאם לכך, מדינות שחברות באמנה מתחייבות להפעיל את ההליכים המהירים ביותר העומדים לרשותן כדי לקיים את מטרות האמנה. בישראל, למשל, הליכי השבה לפי אמנת האג מתנהלים בבתי המשפט לענייני משפחה באופן מזורז, מתוך הכרה בכך שהזמן הוא גורם קריטי במקרים אלה.

עוד עיקרון חשוב הוא שחובת ההחזרה מפורשת בהרחבה, והחריגים לה מצומצמים. בתי המשפט הדגישו כי ברירת המחדל תמיד תהיה החזרת הילד, ורק במקרים חריגים ויוצאי-דופן תותר סטייה מכלל זה. גישה זו נועדה לחזק את ההרתעה מפני חטיפה ולהבטיח שהאמנה תשיג את יעדיה – החזרה מהירה של ילדים חטופים ושמירת סמכות הדיון במדינת המוצא.

התנאים להפעלת אמנת האג (מתי האמנה חלה)

לאמנת האג יש מספר תנאי סף שצריכים להתקיים כדי שניתן יהיה להפעיל את המנגנון להחזרת ילד חטוף:

מדינות מתקשרות

האמנה חלה רק אם הן המדינה שממנה נחטף הילד והן המדינה שאליה נלקח הילד הן מדינות שחתומות ומחויבות לאמנת האג. בישראל, שר החוץ מפרסם ברשומות את רשימת המדינות שיש עמן קשר אמנה תקף. במקרה של חטיפה למדינה שאינה צד לאמנה, לא ניתן להסתייע במנגנון אמנת האג, ויהיה צורך לפנות לערוצים משפטיים אחרים.

גיל הילד

האמנה חלה על ילדים מתחת לגיל 16 בלבד. לפי סעיף 4 לאמנה, ברגע שהילד מגיע לגיל 16, הוראות האמנה אינן חלות עליו. לכן, אם ילד נחטף בגיל 16 ומעלה, או שהתמהמהו ההליכים עד שהקטין עבר את גיל 16, לא ניתן להשתמש בהליך האמנה ויש לפעול בכלים משפטיים אחרים של דיני המשמורת.

מקום המגורים רגיל של הילד

תנאי יסוד הוא שלפני החטיפה היה לילד מקום מגורים רגיל במדינה מתקשרת (למשל בישראל או במדינה אחרת שחתומה על האמנה). "מקום מגורים רגיל" מוגדר כמקום שבו נמצא מרכז חייו של הילד באופן מעשי.

הגדרת מושג זה עשויה להיות מורכבת במקרים בהם המשפחה נדדה בין מדינות, אך הפסיקה קבעה שיש לבחון היכן התגורר הילד בפועל טרם ההרחקה, ומנקודת מבטו של הילד היכן היה ביתו הקבוע. רק אם תוכח זיקה ממשית של הילד למדינה מסוימת כמקום חייו העיקרי, יראו אותה כמקום מגוריו הרגיל לצורך תחולת האמנה.

הרחקה או אי-החזרה שלא כדין (הפרת זכויות משמורת)

יש להראות שמעשה ההעברה של הילד למדינה האחרת מהווה חטיפה שלא כדין, כלומר שהתרחשה הפרה של זכויות המשמורת של ההורה הנותר על-פי דין המדינה שבה התגורר הילד.

לפי סעיף 3 לאמנה, הרחקת ילד נחשבת "שלא כדין" אם: (א) היא נעשתה בניגוד לזכויות משמורת הנתונות להורה/גורם על-פי חוק המדינה בה חי הילד טרם החטיפה, ובנוסף (ב) בעת החטיפה הופעלו אותם זכויות בפועל או שהיו מופעלות אילולא בוצעה החטיפה.

המשמעות היא שאם להורה הנותר הייתה זכות חוקית לקבוע את מקום מגורי הילד או להשתתף בהחלטות משמורת, והילד נלקח ללא הסכמתו – הרי שהייתה הפרת זכויות משמורת.

חשוב לציין שגם אם לא היה פסק דין משמורת קודם בין ההורים, ברוב המקרים הדין של מקום המגורים הרגיל מקנה להורים זכויות אפוטרופסיות טבעיות, ולכן בדרך כלל העברה חד-צדדית של הילד לחו"ל תיחשב הפרת זכויות ההורה השני.

על ההורה המבקש (ההורה שטוען לחטיפה) להוכיח את קיומן של זכויות המשמורת שלו ואת העובדה שהן הופרו. כמו כן, לרוב לא נדרש להראות שההורה הנותר מימש הלכה למעשה את זכויותיו ברגע החטיפה – די בכך שלא ויתר עליהן ושנכונותו לממשן נשללה בשל מעשה החטיפה.

מסגרת זמנים להגשת הבקשה

האמנה קובעת יתרון להגשת בקשה להחזרת ילד תוך פחות משנה מיום החטיפה. אם הבקשה מוגשת תוך פחות מ-12 חודשים מאז שהילד הורחק, לרשות השיפוטית במדינה שאליה נחטף ישנה חובה להורות על החזרה מיידית של הילד.

לעומת זאת, אם חלפה למעלה משנה לפני שהחל ההליך, והילד השתלב כבר בסביבתו החדשה, לבית המשפט יש שיקול דעת ורשאי להימנע מהחזרה. משמעות "השתלבות בסביבה החדשה" היא שהילד נקלט מבחינה חברתית, חינוכית ומשפחתית במדינת היעד, כך שעקירתו כעת עלולה להזיק לו.

עם זאת, בישראל נפסק שגם כאשר עבר יותר משנה, יש לבחון כל מקרה לגופו ואין לפרש את מגבלת הזמן באופן שיאפשר לדחות דיון מהותי רק בגלל התמשכות ההליכים. במילים אחרות, אם ההורה החוטף הסתיר את הילד או עיכב את ההליכים בכוונה עד שחלפה שנה, בתי המשפט לא יאפשרו להפיק תועלת מהעיכוב הזה.

לכן, חשוב מאוד שההורה הנותר יפעל במהירות האפשרית להגשת בקשה להחזרה, על מנת להגביר את הסיכוי להשבה מהירה ולמנוע טענת "התיישנות" של למעלה משנה.

הליך השבת ילד חטוף לפי הדין בישראל

בישראל, ענייני חטיפת ילדים לפי אמנת האג מתבררים לרוב בבתי המשפט לענייני משפחה. התהליך מתחיל בדרך כלל עם פנייה של ההורה הטוען לחטיפה (ההורה הנפגע) לבית המשפט בבקשה להשבת הילד.

ההורה רשאי להגיש את הבקשה באמצעות הרשות המרכזית של מדינת המוצא שלו, אשר תעביר אותה לרשות המרכזית בישראל, או לפנות ישירות לרשות המרכזית בישראל – תלוי היכן מוגשת הבקשה תחילה. לאחר קבלת הבקשה, הרשות המרכזית בישראל תנקוט פעולות לאיתור הילד ולטיפול מידי בעניינו.

לעיתים, עוד לפני הליך משפטי, פונה הרשות המרכזית (דרך פרקליטות המדינה) אל ההורה שנמצא עם הילד בישראל, מודיעה לו על טענת החטיפה, ומבקשת לברר אם יסכים להחזיר את הילד מרצונו לפני נקיטת צעדים משפטיים. מהלך זה נועד לנסות ולפתור את המצב בהסכמה אם אפשר, ובכך לחסוך זמן ולהקל על הילד.

אם לא מושג פתרון בהסכמה, מוגשת תביעה לבית המשפט (עתירה להחזרת ילד חטוף) מכוח חוק אמנת האג. הליך זה מתנהל באופן דחוף ומהיר. בית המשפט יבחן תחילה האם מתקיימים תנאי האמנה (כאמור, האם מדובר בילד מתחת לגיל 16, ממדינה מתקשרת, ומהו מקום מגוריו הרגיל, והאם הייתה הרחקה שלא כדין). אם תנאי הסף מתקיימים, הדיון יתמקד בשאלה האם יש עילה חוקית שלא להשיב את הילד (כלומר, האם חל חריג מן החריגים המנויים באמנה – ראו פירוט בהמשך).

במהלך הדיון, בית המשפט בישראל רשאי לקבל מידע מרשות מרכזית במדינת המוצא של הילד, למשל לגבי מצב הילד או הליכי משמורת שם, כדי לסייע בהבנת הרקע החברתי והמשפטי. ההליך אמור להיות תמציתי ומוגבל לנושא ההשבה עצמה, ולא להפוך למשפט משמורת מקיף; בהקשר זה, בתי המשפט מנסים למנוע "גלישה" לדיון מי ההורה הטוב יותר, ולהתמקד בשאלת מקום הדיון הנכון.

במידה ובית המשפט מורה על החזרת הילד, ההורה החוטף יידרש להשיב את הילד לאלתר למדינת המוצא. בדרך כלל ההחזרה נעשית בתיאום בין הרשויות – לרוב ההורה המבקש (ההורה הנותר) יבוא לקחת את הילד או ילווה את חזרתו. במקרים המתאימים, עובדים סוציאליים מלווים את הילד בתהליך המעבר בחזרה למדינתו, על מנת להבטיח מעבר בטוח ולהפחית טראומה לילד.

אם ההורה החוטף מסרב לציית לצו ההחזרה, רשויות האכיפה ובית המשפט עשויים לנקוט בצעדי אכיפה, כולל אפשרות של הוצאת הילד בכוח ובהפעלת צווים כנגד ההורה המפר.

חשוב לציין כי צו להחזרת הילד אינו מסיים את הסכסוך המשפחתי – הוא פשוט מעביר את זירת הדיון למדינה הנכונה. לאחר החזרת הילד, צפוי שיתקיים הליך משמורת לגופו בבית המשפט במדינת המוצא, שיקבע אצל מי מההורים יגדל הילד ומה יהיו תנאי המשמורת והראייה, בהתאם לטובת הילד.

תפקידה של הרשות המרכזית בישראל

כאמור, הרשות המרכזית בישראל לפי אמנת האג היא משרד היועץ המשפטי לממשלה, ובפועל מחלקת עניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה מתאמת את הטיפול. תפקיד הרשות המרכזית הוא לסייע בהליכים הבין-ארציים הקשורים לחטיפות ילדים, הן כאשר ישראל היא מדינת היעד של הילד החטוף והן כאשר ישראל היא מדינת המוצא.

מלבד פנייה לרשות המרכזית, ההורה יכול (וכנראה רצוי) גם לשכור עורך דין בעל ניסיון בחטיפות ילדים שייצג אותו בהליך המשפטי בישראל. בפועל, שיתוף הפעולה בין עורכי הדין הפרטיים לבין הרשות המרכזית הוא חלק חשוב מהצלחת ההליך – בעוד שהפרקליטות מטפלת בהיבטים המדינתיים, עורך הדין ידאג לזכויות ההורה פרטנית ולייצוגו בבית המשפט.

חריגים לחובת ההשבה לפי האמנה (מתי האמנה לא תקפה)

אמנת האג מונה מספר חריגים מוגבלים, שבהתקיימם רשאי בית המשפט שלא להורות על החזרת הילד החטוף, על אף שהוכח שנחטף שלא כדין. חשוב להדגיש: הנטל להוכיח את קיום החריגים הוא על ההורה החוטף שטוען להם, והנטל כבד.

האמנה נועדה לאכוף החזרה כמעט בכל המקרים, והחריגים הם יוצאי דופן. להלן החריגים המרכזיים הקבועים באמנה (סעיפים 12, 13 ו-20), וכן אופן ההתמודדות עמם בדין הישראלי:

• חלוף זמן והשתלבות בסביבה החדשה (סעיף 12) – אם ההליך להחזרת הילד נפתח לאחר שחלפה יותר משנה ממועד החטיפה, וההורה החוטף מוכיח שבינתיים הילד השתלב היטב בסביבתו החדשה, בית המשפט רשאי לסרב להחזיר את הילד.
  הרציונל הוא שבמקרים חריגים, הוצאה מאוחרת של ילד ממסגרת שבה הוא כבר מרגיש בבית עלולה לפגוע בו. עם זאת, בפסיקה הישראלית נקבע שחריג זה יפורש בזהירות רבה, במיוחד אם העיכוב בהגשת הבקשה נבע מהסתתרות הילד או מרצון ההורה החוטף לדחות את הדיון. בתי המשפט שלנו לא יאפשרו להורה חוטף לנצל לרעה את מרוץ הזמן.
• הסכמה או ויתור מצד ההורה הנותר (סעיף 13(א)) – אם ההורה שנותר בארץ המוצא הסכים מראש להוצאת הילד לחו"ל, או השלים עם המעשה לאחר מעשה (כלומר, נתן הסכמתו בדיעבד או התנהג באופן שמלמד על ויתור על זכותו לדרוש את החזרת הילד), הרי שההרחקה לא תיחשב "שלא כדין" במובן האמנה.
  כמו כן, אם יתברר שההורה הנותר למעשה לא מימש ולא התעניין בזכויות המשמורת שלו בעת ההרחקה, ייתכן שלא תקום עילה להחזרה. נדרשת הוכחה ברורה להסכמה או להתנהגות המראה על ויתור. זהו חריג שרק לעיתים נדירות מתקבל, כי ברוב המקרים ההורה הנותר יטען שלא ידע או שלא אישר את הנסיעה.
• חשש חמור לנזק לילד (סעיף 13(ב)) –  זהו החריג המפורסם ביותר: אם ההורה החוטף מוכיח שקיים חשש חמור כי החזרת הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד אותו במצב בלתי נסבל, בית המשפט לא יחזיר את הילד.
  לדוגמה, במקרים של אלימות או התעללות מצד ההורה הנותר, או סכנה מוחשית אחרת לילד במדינת המוצא, יכול חריג זה לחול. ואולם, כיוון שהטענה מפתה וכל הורה חוטף כמעט ינסה לטעון שהחזרת הילד "לא טובה לו", נקבע בפירוש בפסיקה (בישראל ובעולם) שחריג הסיכון יתפרש באופן מצומצם ורק אם הוכח סיכון ברור וקיצוני. בתי המשפט בישראל הבהירו שחששות כלליים, או קושי רגשי טבעי של ילד לעבור מדינה אינם עולים כדי "חשש חמור" כהגדרת האמנה. ל
• התנגדות הילד לחזרה (סעיף 13(ב) סיפא) –  סעיף 13 מוסיף שאם הילד עצמו מתנגד לחזרה למדינת המוצא, והגיע לגיל ולבגרות שבהם ראוי להביא בחשבון את דעתו, בית המשפט רשאי לא להחזירו. החריג הזה מכיר בכך שבגיל מסוים (קרוב ל-16, בדרך כלל) רצון הילדים עשוי להיות גורם משמעותי.
  עם זאת, חשובה ההבחנה: הליך אמנת האג אינו הליך משמורת רגיל, ולכן בפסיקה בארץ נקבע שמשקל רצון הילד כאן נמוך יותר מבדיון רגיל על משמורת. בתי המשפט יפעילו חריג זה במשורה ורק אם הילד גדול, בוגר ובעל דעה מוצקה שנובעת מטעמים לוגיים (ולא מהשפעה לא הוגנת של ההורה שאיתו הוא נמצא).  
• עקרונות יסוד של המדינה המבוקשת (סעיף 20) – האמנה מאפשרת למדינה לסרב להחזיר ילד אם החזרה "אינה מתיישבת עם עקרונות יסוד בענייני הגנה על זכויות אדם וחירויות יסוד" של אותה מדינה. זהו חריג מעט מעורפל, שנועד למצבים קיצוניים שבהם למשל החזרה תוביל להפרת זכויות אדם משמעותית של הילד או ההורה (לדוגמה, אם במדינת המוצא צפוי לילד עונש או מצב הפוגע בזכויותיו הבסיסיות). בפועל, כמעט ולא נעשה שימוש בחריג זה, ובתי המשפט ציינו שתחולתו "צרה עד מאוד". בישראל טרם ניתנו החלטות חשובות המבוססות על סעיף 20, והוא נותר בגדר אפשרות תאורטית בעיקר.

חשוב לראות שכל החריגים הללו אינם באים לקבוע סופית היכן טובת הילד – מטרתם מוגבלת למניעת החזרה מיידית במצבים חריגים. אפילו אם מתקיים חריג, משמעות הדבר אינה קביעה סופית של משמורת; זה רק אומר שהדיון במשמורת יישאר במדינת היעד (כי לא מחזירים).

למשל, אם בית משפט בישראל החליט שלא להחזיר ילד בשל "חשש חמור לנזק", אזי ישראל תהפוך לזירה שבה יתנהלו הליכי משמורת רגילים והערכאות כאן יכריעו מה יעלה בגורל הילד. לכן, בתי המשפט זהירים מאוד בשימוש בחריגים, כדי שלא לעודד הורים לבצע בחירת מקום דיון נוח באמצעות חטיפה ולנסות להישאר במדינה שלטעמם תקנה להם יתרון.

הגישה המשפטית בישראל, בהתחשב בפסיקות שהוזכרו, היא לנקוט יד קשה נגד חטיפות: להחזיר את הילד החטוף כמעט בכל מצב, ורק אם הראיות משכנעות שקיימת סכנה או פגיעה יוצאת דופן – לשקול הימנעות מהחזרה.

כך נשמרים הן כבוד המשפט הבין-לאומי והתחייבויותיה של ישראל, והן האינטרס הארוך-טווח של הילד לגדול במסגרת חוקית ויציבה.